11 כללים שכל עסק וחברה חייבים לדעת על שימוש במצלמות
שעת צהריים, יום שישי, הלכתי לי להסתפר. מתיישב לי בכיף על הכיסא, ובום. מצלמה קטנה מכוונת לתוך הפרצוף שלי. מביט שמאלה, מסתתרת עוד מצלמה. מביט למעלה, והנה עוד אחת. מספרה קטנה ברמת-גן מתועדת כמו סניף בבנק.
אני: "תגיד, למה יש לך פה כ"כ הרבה מצלמות?"
הספר (אבי, שם בדוי): "זה בשביל האתר שלי. ככה לקוחות יוכלו לצפות בשידור חי ולבדוק מה מצב העומס במספרה, במקום להתקשר כל פעם ולשאול אם יש עכשיו תור פנוי".
בתור אדם שהגיע להסתפר, הרגשתי מאוד לא בנוח עם המעקב שנכפה עליי במפתיע. בתור מי שחי ונושם את תחום הגנת הפרטיות כבר שנים, הבנתי את גודל הטעות, ההפרה הבוטה של הוראות הדין וגם את החשיפה המשפטית של אבי.
זה מזכיר לי מקרה דומה שאירע במשרד עורכי דין (כן, קראתם נכון). ראש המשרד הציב מצלמות במטבחון, בחדר הישיבות ובמספר מיקומים וזוויות, המתעדות את הנעשה במשרדים הפרטיים של שלוש עורכות הדין שעבדו אצלו באותה תקופה. אותו משפטן מהולל נהג לצפות בעובדותיו המסורות בזמן שהוא בביתו, ואף התקשר להעיר להן כשהרגיש שהן נמצאות בהפסקות ממושכות מידי.
קצת רקע
בישראל, השימוש במצלמות מוסדר בחוק הגנת הפרטיות ובשתי הנחיות של הרשות להגנת הפרטיות. בנוסף, הנושא נידון בערכאות השיפוטיות, אשר במרוצת השנים הרחיבו את ההגנה על פרטיות מושאי המידע (המצולמים), ובמיוחד על עובדים שהתלוננו נגד מעסיקיהם בשל פגיעה בפרטיות.
בתמצית, הדין קובע איסור גורף לצילום אדם ברשות היחיד ללא הסכמתו, בעוד שצילום ברשות הרבים יתאפשר, כל עוד אין בו אלמנט משפיל או מבזה. השאלות איזו הסכמה נדרשת להכשרת צילום ברשות היחיד, והיכן נמצא הגבול בין רשות היחיד לבין רשות הרבים, הן מורכבות ותלויות בנסיבות המקרה. לכן, בשורות הבאות לא נסקור את הדין על מורכבותו. במקום זאת, אציג 10 כללי אצבע, שיוכלו לתת לכל עסק, קטן או גדול, דחיפה בכיוון הנכון בכל הנוגע לשימוש ראוי וחוקי במצלמות.
מוכנים לעשרת הדיברות של המצלמות? מתחילים!
1. בעל המאה כבר לא בעל הדעה – התפיסה לפיה מעסיק או ארגון רשאי להציב מצלמות אבטחה בקניינו ובשטחיו כאוות נפשו נזנחה ונפסלה בפסיקה. מעסיק שיתעלם מזכותם של עובדיו לפרטיות ומשאר הכללים שיוצגו מיד, תחת הנימוק שזכותו לנהל את עסקו כראות עיניו, עלול לספוג סנקציות משמעותיות, ובמקרים מסוימים יהיה חשוף לאישום פלילי! על כן, יש לתת חשיבות רבה ביותר לפגיעה פוטנציאלית במצולמים לפני שמחליטים לרשת את העסק במצלמות.
2. הצבות מטרות לפני הצבת מצלמות – כיום השימוש במצלמות תדיר מאוד. גופים ציבוריים ופרטיים כאחד התאהבו באשליית השליטה התמידית, ורואים במצלמה פתרון לכמעט לכל תרחיש. הגנה על חסרי ישע, מתן דוחות חניה, מניעת עבירות ולפעמים, סתם פיקוח רחב על עובדים או לקוחות. הדין קובע שעל גוף או אדם המתקין מצלמה לקיים הליך מקדים, קפדני ומתועד, ובמסגרתו לבחון ולהגדיר במדויק את מטרת הצילום. רק צילום שתכליתו ראויה יצדיק מעבר להמשך שלבי הבחינה. לכן, על ארגון לגלות "קמצנות" ולבחור את מטרות הצילום החשובות והראויות באמת. וכדבריי הרשות להגנת הפרטיות: "בטרם קבלת החלטה על שימוש במצלמה יש לערוך בדיקה מקיפה של השלכות השימוש במצלמה על זכויות הציבור והזכות לפרטיות, בדיקת התכלית של הצבת המצלמה ומידתיות השימוש. דיון זה כדאי לעשות בשיתוף עם עו"ד".
3. מידתיות – אחרי שנבחרה המטרה המיוחלת, על הארגון לבחון האם מצלמה היא האמצעי היעיל להשגתה והאם התועלת שתצמח מהצבתה, עולה על הפגיעה בפרטיות של המצולמים. אם נחזור רגע לאבי, תחשבו כמה פשוט היה להתקין תוכנת ניהול תורים אונליין למשל, מבלי לתעד כל אדם שנכנס למספרה ולשדרו כמו פרק הבכורה של "האח הגדול".
4. לא כתבת, לא עשית (וכנראה שגם לא תעשה) – על הארגון או המעסיק לקבוע מדיניות ברורה כשהוא משתמש באמצעים טכנולוגיים כדי לאסוף מידע על עובדים או לצלם מבקרים בסניפיו. אבל זהו לא השיקול היחיד לפעול במסגרת מדיניות מצלמות סדורה.
במיוחד בחברות ובארגונים גדולים, הצורך בהתקנה והזזה של מצלמות עשוי להשתנות מעת לעת. הסתמכות על מדיניות כתובה ומנומקת, שתסדיר את השימוש במצלמות החל משלב קביעת מטרה ועד לשלב השמדת המידע המצולם, מהווה אמצעי חשוב, אשר בלעדיו אין סיכוי להתנהלות קפדנית בנושא.
בנוסף, מדיניות סדורה ונהלים מתועדים יוכלו לסייע לארגון להוכיח שפעל לפי הוראות הדין. כך, יוכל הארגון להדוף תביעות ותלונות, ולהתגונן בהליכי פיקוח ואכיפה, ככל שיינקטו כנגדו על-ידי הרשות.
5. אין הסכמה? אין מצלמה – אם זה עוד לא ברור, צילום אדם פוגע בפרטיותו. חוק הגנת הפרטיות קובע במפורש, שאסור לפגוע בפרטיות אדם ללא הסכמתו.
האם זה אומר שעליך להחתים כל מבקר שנכנס לבית העסק שלך על כך שהוא מסכים לצילום? אז זהו, שלא. סוג ההסכמה שיידרש ישתנה לפי נסיבות המקרה, אך ככלל, שילוט ברור וגלוי המוצב בנקודות מפתח במבנה אמור לעשות את העבודה. מי שבוחר להיכנס לאזור מתועד ומצולם, לאחר שקיבל יידוע מספיק על כך, למעשה מסכים בכך לצילומו.
זוכרים את אבי? אם הייתי רואה שלט בכניסה "המקום מתועד ומצולם לצורכי ניהול התור והשידורים משודרים באינטרנט", הייתי יכול לוותר על התענוג.
6. שקיפות – במיוחד כשמדובר בצילום עובד במקום עבודתו, רכיב ההסכמה נחלש. לפי התפיסה המקובלת כיום, הסכמה של עובד לפגיעה בפרטיותו, לרוב, אינה הסכמה אמתית שאפשר להתבסס עליה; זאת נוכח פערי הכוחות שבין המעסיק לבין העובד. לכן, קובעת הרשות להגנת הפרטיות, חשוב במיוחד שמעסיק יהיה גלוי ושקוף ככל הניתן ביחס לצילום שהוא מבצע בעסק. את המדיניות מסעיף 4, יש להפיץ בין העובדים ולוודא שהם מודעים אליה.
7. כל המוסיף גורע – עיקרון המידתיות ממשיך ללוות אותנו גם באופן ביצוע הצילום. מערך הצילום צריך לכלול את המאפיינים המינימליים הדרושים להשגת מטרת הצילום. מצלמות חכמות, זיהוי פנים, AI, צילום HD, תיעוד מכל זווית ובכל שעות היממה – כל אלה פיצ'רים נחמדים, אך כשהם אינם נדרשים, שימוש בהם מנוגד החוק. יש לאזן את התיאבון של גורמי הביטחון והתפעול להטמעת טכנולוגיות מורכבות, עם הצורך להפחית פגיעה בפרטיות ככל שניתן. זכרו, ככל שהמצלמה נותנת לכם יותר מידע רגיש, כך גם גובר פוטנציאל הפגיעה בפרטיות.
לדוגמה: אם תכלית הצילום היא מניעת פריצות בשעות הלילה, אין צורך לתעד עובדים במהלך יום עבודתם ללא הרף, ויש לתכנת את מערך הצילום כך שיוגבל בהתאם. אם תכלית הצילום לזהות מספרי רכבים בכניסה לשער מפעל, אין להטמיע במצלמה אפשרויות תקריב ורזולוציה שיאפשרו לבחון את השומרת לפרטי פרטים.
טיפ: לפעמים שינוי קטן (וזול) יכול לעשות הבדל גדול. סידור מחדש של חדר מצולם, כך שהמצלמה בו תתעד את האובייקט שלשמו הוצבה (כספת למשל), אך לא את מסך המחשב של העובד באותו החדר, יכול להפחית דרמטית את מידת הפגיעה בפרטיות העובד.
8. צילום סתר הוא לא משחק ילדים – הרשות להגנת הפרטיות רואה בחומרה רבה צילום נסתר ומבהירה כי הדבר יתאפשר רק בנסיבות קיצוניות ביותר. גם אז, יש לבצע את הצילום לאחר קבלת חוות דעת משפטית מפורטת המאשרת את חוקיותו ולפרקי זמן מינימליים שיוגדרו מראש. כדאי להימנע מכך ככל שניתן, ואם מתעורר צורך קיצוני – על ההליך להיות מלווה באדיקות על-ידי ההנהלה הבכירה ומומחים משפטיים.
9. זה רק מתחיל במצלמה – מרבית מערכות הצילום כיום מתעדות את תוצרי הצילום ושומרות אותם לתקופות קבועות מראש. שמירה של מידע רגיש מעבר לתקופה הנדרשת, מהווה פגיעה בפרטיות בפני עצמה. לכן, חשוב להגדיר מראש את פרקי הזמן המינימליים במהלכם ישמרו תוצרי הצילום. בחלוף פרק הזמן שנקבע, על התוצרים להימחק אוטומטית.
בנוסף, שמירת קבצי וידאו מולידה דאגות חדשות לגורם המצלם, וביניהם: האחריות לפקח שרק מי שנדרש לכך לשם תפקידו, יוכל לצפות בתוצרי הצילום; השקעת משאבים לאבטחת תוצרי הצילום ועריכת הדרכות לעובדים החשופים למידע כנדרש בדין; הטמעת נהלים לבחינת בקשות עיון במידע המצולם; מניעת הפצת סרטונים ושימוש אסור של עובדים החשופים לתוצרי הצילום וכיו"ב.
10. התייעצו! – כפי שניתן להבין מהרשימה שלעיל, שימוש במצלמות אינו דבר פשוט או מובן מאליו. החשיפה המשפטית משמעותית וישנו מגוון רחב של היבטים משפטיים, טכנולוגיים וארגוניים שיש לקחת בחשבון לפני שבוחרים להתקין מצלמה. חשוב להשאיר את המחלקה המשפטית בתמונה לאורך כל תהליך הצבת המצלמות ובניהול הנושא בשוטף, ולא להשאיר זאת לאנשי האבטחה והביטחון לבדם.
11. מחיקת תוצרי צילום – לכמה זמן הצילומים נשמרים? אם אין לכם מדיניות מחיקה – אתם מסתכנים בהפרת החוק. ברוב המקרים, מומלץ שלא לשמור הקלטות מעבר ל-30 יום, אלא אם יש צורך מוכח בשמירה ארוכה יותר (למשל, חשד להונאה או חקירה מתמשכת). מחיקה תקופתית היא קריטית גם מבחינה חוקית וגם לצמצום סיכוני אבטחה.
לסיכום
המצלמות כבר מזמן הפכו לחלק מהיום-יום של כולנו וברור שהן כאן כדי להישאר. הן מסייעות לנו לאבטח מתקנים רגישים ולמנוע עבירות אלימות. עם זאת, מצלמה היא לא פתרון קסם לכל תרחיש. חשוב לזכור את זכותם של עובדים ולקוחות לפרטיות בטרם יוחלט על התקנת מצלמה, ובכל מקרה להקפיד שהדבר יעשה במידתיות, שקיפות ולפי הוראות הדין.
המאמר נכתב על ידי עו"ד שימי מורפורגו, DPO מוסמך ומומחה בתחום הגנת הפרטיות ואבטחת מידע. עם ניסיון עשיר בליווי חברות וארגונים ושנים של עבודה במשרדים הטובים בישראל, שימי מתמחה בבניית תוכניות ציות, ניהול סיכוני פרטיות והטמעת מדיניות אבטחת מידע. כמו כן, הוא מרצה ומעביר הדרכות מקצועיות לארגונים בתחומים אלו.
